היסודות המרכיבים טכניקת שירה סדירה

יציבה

היציבה הנכונה היא מהאלמנטים הבסיסיים ביותר המרכיבים את הטכניקה הווקאלית.

ברגעים שלפני תחילת השירה ובמהלך השירה עצמה, יש לשאוף לעמידה ישרה וזקופה, ולדמיין כאילו בגופנו חבוי צינור ברזל יציב, העובר מכף רגל עד ראש, צינור המסמל את מסלול זרימת האנרגיה בזמן הביצוע, כמו את מסלול תנועת האויר. זווית הראש תהיה נינוחה וישרה, ללא נטייה מעלה או מטה. את תנוחת הראש הנכונה ניתן לדמות כתנוחה שהיתה מתקבלת אילו היתה תלויה הגולגולת בחוט העובר ממש בקודקוד מרכז הקרקפת. בזמן השירה יש לשאוף לעמידה שיש בה כובד ויציבות ברגליים, כאילו היינו עץ נטוע ויציב השולח שורשים לאדמה. תלישות הגוף והמשיכה כלפי מעלה בזמן השירה, משבשת את יציבות הגוף וההפקה הקולית, וגורמת לחוסר איזון בביצוע.

דוגמא לנטייה לא נכונה לאותה "תלישות" ניתן לראות לעתים אצל זמרים המרימים פתאום את עקב הרגליים בזמן שירת צליל גבוה, וכמו מתרוממים יחד עם העליה במלודיה המושרת.

שתי צורות העמידה המומלצות הן: עמידה בפיסוק מתון ונינוח ברגליים מקבילות, או לחילופין, עמידה בפיסוק מתון תוך שליחת רגל ימין או שמאל (בהתאם להיות הזמר ימני או שמאלי) מרחק כ 20 ס"מ קדימה, וכיפוף קל מאוד של הברך ברגל השלוחה.

פרט ליציבה הגופנית, יש לשאוף למודעות של שליחה קדימה והשלכה אל המרחק ולהיות בזמן השירה כחץ ממוקד הנשלח מקשת. יש להימנע מתחושה סטאטית ומקובעת, שיש בה קיפאון אנרגטי והיכלאות בתוך בועה של הפנמה במקום החצנה.

נשימה

צורת הנשימה הנכונה בזמן שירה הינה פועל יוצא של הצורך בשחרור כל לחץ מיותר מאיזור החזה ומעלה. בכדי לשמור את איזור הגרון והחזה במנוחה, יש לשאוף אויר בצורה יסודית ולא אלימה, שאיפה תחתונה, תוך כדי ניפוח הבטן והגמשתה החוצה, כאילו נכנס האויר אל תוך הכרס, וזו נשפכת החוצה מלאה. בזמן נשיפת האויר החוצה מהריאות, ולמעשה בזמן השירה עצמה, הבטן תתכנס שוב פנימה בהדרגה, תוך כדי ובמקביל להוצאת האויר. יש להקפיד שאיזור החזה והכתפיים יישאר במנוחה, ולא יתרומם מעלה בזמן השאיפה, כפי שקורה בנשימה עליונה, שהיא האינסטינקטיבית יותר, המוכרת לנו ממצבי היום יום הרגילים. כלומר, יש לבודד ולמקד את הפעילות ה"בוכנתית" של הנשימה באיזור הבטן התחתונה בלבד, ולהרגיל את גופנו להתייחס לאיזור הבטן התחתונה כאיזור שבו מתרחשת דחיפת האויר לצורך הזימרה, וכאזור המהווה גם את המחבט הדמיוני של הפקת הצליל. לסיכום - האינדיקציה הויזואלית לזרימה הנשימתית בזמן השירה, תהיה אך ורק תזוזת הבטן התחתונה פנימה והחוצה, ולא תתבטא בתזוזה, יצירת לחץ או התרוממות בחלק הגוף העליון.

שאיפת האויר יכולה להיות שאיפה מהאף או מהפה, כל עוד נשמר העיקרון של נשימה תחתונה.

נשימה מהפה היא מהירה יותר ומאפשרת הכנסת אויר רבה במהירות, אך מאידך היא מסכנת אותנו ביצירת התרחשות אלימה באיזור הגרון, התרחשות שיש לה השפעה שלילית על מנוחת השרירים.

כמו כן בזמן שירה אינטנסיבית, נוטה נשימה מהפה לגרום להתייבשות של חלל הגרון. רצוי אם כן לשאוף אויר מהאף בצורה יסודית, מהירה או איטית בהתאם לאפשרות, ולדבוק ב"תכנית נשימה" נכונה המתייחסת לפראזות, שבנית לעצמך בשלב ההכנה והלימוד של היצירה הספציפית אותה אתה שר.

השלכה (פרוייקציה)

ההשלכה הקולית, בלעז - הפרוייקציה הקולית, הינה יכולתו של הקול להינשא למרחק רב, להיות חודר וברור, ולהתמודד לעתים עם שירה בסביבה של ליווי תזמורתי, או ליווי כלי אחר. במונחים סיפמוניים או אופראיים ניתן לדבר על "לעבור או לא לעבור את התזמורת". קול שיש לו פרוייקציה טובה ונכונה, "יעבור" ליווי תזמורתי ויינשא למרחק, גם אם אינו בעל נפח גדול במיוחד או דרמטי מאוד. לעומת זאת, קול שעקב בעיות מיקוד ופוזיציה, אינו בעל פרוייקציה טובה, ייכשל בהינשאות למרחק והתמודדות עם ליווי תזמורתי, גם אם בחדר החזרות למשל, נשמע כבעל נפח גדול ומרשים.

השגת פרוייקציה ווקאלית טובה תלויה בראש ובראשונה, במיקום אליו אנו מכוונים את זרם האויר בזמן השירה, ובמילים אחרות בפוזיציה הקולית. כאשר בזמן שירה, ממוקד לחץ האויר וכיוון ההפקה הקולית אל אזורי התהודה השונים, כגון הסינוסים בגולגולת, מערות האף ולעתים חלל החזה, יקבל הקול תהודה רבה ויהיה בעל רזוננס חזק וחודר. מאידך, אם בזמן שירה נכוון את שליחת לחץ האויר למקומות בהם אין אפשרות לתהודה, למשל - אם נמקד את תשומת הלב השירתית ואת שליחת האויר לגרון, הרי שהקול לא יזכה בהשלכה טובה, והתוצאה תהיה הפקה קולית דלה, מאומצת, וכזו שאינה מאפשרת גמישות ביצועית.

השלכה קולית תלויה גם, באופן ישיר, ביכולת הזמר לתמוך (ראה סעיף 5-תמיכה) את השירה, כחלק מטכניקה שלמה, וביכולת שלו להזרים לחץ אויר תקיף ומתוכנן לצורך הביצוע.

מיקוד

בזמן שירה, חשוב מאוד לשאוף ליצירת צליל שבבסיסו הוא ממוקד וחד, ואשר לעולם אינו מנותק מ"חוט השדרה" שלו, אותו ניתן להגדיר כברק הקולי, כזה המופיע למשל בברור גמור בזמן אינפוף צורמני ודק מאוד. בהפקה קולית ניתן ליצור צלילים "ממוקדים", וניתן ליצור צלילים "מפוזרים".

צליל מפוזר, כלומר כזה המנותק מחוט השדרה החד והמבריק של הקול, הוא צליל שאין לו מיקוד, בד"כ נשמע כרחב מדי ואינו גמיש. הגברה גדולה של לחץ האויר בהפקה מפוזרת כזאת - תיצור למעשה צעקה. ברוב המקרים, צלילים מפוזרים כאלה גורמים ללחץ מצטבר על אזור הגרון, ובסופו של דבר לצרידות. מאידך, צליל ממוקד, שיש בו חדות וברק, ואשר מכוונן אל עבר חללי התהודה הנכונים (כפי שצויין בסעיף הקודם "השלכה"), הוא צליל בעל גמישות גדולה, פרוייקציה חזקה, ומאפשר לזמר לשיר לאורך זמן ללא חיספוס קולי וללא נפילה לשירה גרונית.

תמיכה

המונח תמיכה, או באיטלקית : Appoggio , מתאר למעשה מערכת של שימוש בשרירי הגוף השונים, לצורך הפקה קולית סדירה ואיתנה בזמן שירה מקצועית או אינטנסיבית. היינו, זמר שיש לו טכניקה, שחלק גדול ממנה הוא תמיכה נכונה, הוא זמר המשתמש בשרירים השונים בגופו על-מנת "לשאת" את משקל האתגר הקולי בזמן ביצוע. התמיכה הגופנית מערבת את שרירי הבטן, הסרעפת, הגב ושרירים נוספים במלאכת השירה, ומאפשרת לזמר לייצב ולהפיק את קולו - שלא ע"י שימוש מוטעה בשרירי הגרון, ובלא שיהיה עליו ליצור מתח או מצוקה באיזור הגוף העליון, היינו מהחזה ומעלה. באופן בסיסי - תמיכה נכונה תהיה תמיד מורכבת משימוש בשרירי הבטן, לרוב ע"י כיווצם וסחיטת הבטן פנימה או החוצה, כאשר כפועל יוצא מכך, נוצרת גם תנודתיות של שריר הסרעפת מעלה ומטה. תנודתיות הסרעפת, מעלה או מטה (בהתאם לאסכולה או לשיטת המורה), מאפשרת את נשיאת הצליל ואת השמירה על איכותו ויציבותו.

רבים מהזמרים ואנשי ההוראה גורסים כי באופן בסיסי, נוצרת התמיכה לצליל, ע"י סחיטת הבטן פנימה תוך כדי שירה והוצאת האויר. אסכולה אחרת גורסת את ההפך - היינו שיש להגמיש את שרירי הבטן החוצה בזמן הוצאת האויר והפקת הצליל. חלק מהמבצעים משתמשים רבות בשרירי הגב התחתון, וחלקם לא. באופן סכמטי ניתן יהיה לומר, כי תמיכה מהווה תמיד שימוש בשרירי הבטן, הסרעפת והגב, לצורך השירה, אם כי דרך השימוש בהם משתנה בניואנסים מסויימים בין האסכולות או השיטות השונות.

חשוב מאוד לדעת כי שיטת התמיכה היא אינדיבידואלית ומותאמת אישית לכל זמר, ופרט לבסיס הרחב ביותר של השימוש בשרירים כפי שתואר קודם, אין לקבוע כי שיטה אחת מתאימה לכולם, או חייבת להתאים לזמר זה או אחר. דרושים נסיון רחב והיכרות עמוקה עם הגוף, בכדי לקבוע ולדעת איזה סוג של תמיכה מתאים לכל אחד ואחת מאיתנו, ופעמים רבות קורה שאנו מתנסים תקופה ארוכה בדרך תמיכה מסויימת, ובנקודת זמן אחרת מרגישים צורך לשנות דרך זאת.

בכל מקרה תוצאות השירה בשטח תהוונה תמיד את מבחן התמיכה האמיתי. תמיכה תהיה נכונה וטובה, כל זמן שהיא מאפשרת לך לשיר באופן אינטנסיבי ויציב את הרפרטואר שלך, ללא עייפות וללא שחיקת הגרון. תמיכה תהיה נכונה, אם היא מאפשרת לך להגיע לתוצאות יציבות ודומות של הפקה קולית, בכל פעם שאתה בא לבצע יצירה מן הרפרטואר שלך.

רפיון שרירי מול מתח שרירי

איזור הגרון מהווה למעשה את החלל שבו מצויים מיתרי הקול. את החלל הזה ניתן לדמות לצינור יציב וחלול, שכל תפקידו לאפשר זרימת לחץ אויר או מיים למשל. זרימה יציבה וקבועה של מיים, תתאפשר כל עוד הצינור נשאר יציב ולא מתעקם או משנה את נפח החלל שלו.

בהשאלה ניתן להגדיר כך גם את תפקידם של הגרון ושל כל השרירים באיזור הגרון, המקיפים את שפתיי הקול. תפקידם הוא אחד : לשמור על מצב מנוחה ורפיון, ובכך למנוע כל שיבוש במהלך זרימת האויר הדרוש לשם ההפקה הקולית.

למעשה, כל שריר האוגר מתח ולחץ, אם בגרון, או בכתפיים, או מקומות שונים בפנים, כגון השפתיים, הלסת, המצח והלחיים - מכווץ למעשה את "צינור האויר" המשמש לזימרה, ומחבל בשאיפה להשגת צליל משוחרר ובריא.

ברור אם כן, כי מנוחה ורפיון של שרירי הפנים הוא הכרחי לשם זימרה נכונה.

אולם - שירה נכונה ויציבה איננה אפשרית ללא מתח שרירי מאוזן באיזור הפנים ושרירי חלל הפה. מהו אם כן אותו מתח שרירי מאוזן הדרוש בזמן שירה ? זהו המתח המינימאלי הדרוש למשל לקביעת פתיחה מסויימת של הפה, או פריסת השפתיים בצורה של חיוך או אליפסה, או הרמה של איזור החיך העליון וכדומה. כלומר : בעוד המנוחה השרירית חשובה והכרחית, יש לזכור שלא ניתן לשיר באמת ללא שימוש מאוזן במתח שרירי מסויים, אשר מאפשר לנו להגדיר כיצד נראים פנינו בשברירי השנייה שלפני תחילת השירה, ובזמן השירה עצמה. מיקוד הצליל, ויצירת מסגרת באיזור חלל הפה, מצריכים שימוש במתח שרירי מאוזן זה, ובלעדיו, לא ניתן לייצב פרמטרים חשובים אלה.

יש ללכת אם כן על הקו הדק, העדין, ועל כן הקשה להשגה, של האיזון בין מנוחה ורפיון לבין מתח שרירי מאוזן, ממש כפי שקורה בפריטה על כלי מיתר כמו הגיטרה או העוד : אצבעות יד שמאל חייבות להיות מונחות במתח מסויים על המיתר בכדי להפיק צליל בזמן פריטה, אך ברגע שנאגר לחץ במפגש בין האצבע למיתר - התוצאה שתתקבל תהיה צליל אטום ולא מהדהד, וכמו כן עייפות בכף היד. ממש כפי שלחץ בשרירי הפנים ייגרום לעייפות אצל זמר.

פתיחת הפה

בהסתכלות על זמרים מכל סגנונות המוזיקה השונים, ניתן לראות שרבים מהם בוחרים לפתוח את הפה פתיחה גדולה ורחבה בזמן השירה, בזמן שאחרים דווקא מצמצמים את פתיחת הפה ושרים דרך פישוק שפתיים צר יותר. מהי אם כן הדרך הנכונה ? האם אנו חייבים לפתוח "פה גדול" בכדי להפיק צליל גדול ?

נכון יהיה לומר, כי בזמן פתיחה גדולה של השפתיים, נוח וקל יותר להשתמש בחללי הלוע והפה, המאפשרים לנו להגיע בנוחות יתר לכל איזורי המנעד שלנו, מגבירים את התהודה ולעתים גם מחדדים את התחושה של איזורי המיקוד שלנו. בדרך כלל, שירה של צליל בפה פתוח בנינוחות, כמו למשל בפיהוק, תניב תהודה וקול גדול יותר מאשר שירת אותו הצליל בשפתיים צרות ובפה מאופק.

אבל חשוב מאוד לדעת, כי פתיחת הפה עצמה, איננה ערובה לשירה נכונה יותר, או העצמה של הקול, או מיקום נכון של הקול. זמר השולט בטכניקה טובה, אמור להיות מסוגל לשיר בבהירות, יציבות וחוזק, את כל צלילי המנעד שלו, גם בשפתיים כמעט סגורות לגמרי, כאשר התהודה המרכזית והנכונה נוצרת ע"י שליחת האויר לעבר איזור המסכה והסינוסים.

דרושים נסיון והכרה של הגוף, בכדי לפתוח את הפה לרווחה בזמן שירה - מבלי לשבש את המיקוד הצלילי או לגרום לנפילה של הקול לפוזיציה נמוכה או גרונית.

ההמלצה לפתוח את הפה בצורה רחבה או צרה, צריכה לנבוע מהיכרות עם הבעיות והנטיות הספציפיות של כל תלמיד, וכמו כן צריכה להתאים לרמת הבשלות השרירית והטכנית של התלמיד.

אצל תלמיד מסויים, תהווה פתיחת פה גדול מכשלה רצינית בדרך להשגת המיקוד הקולי, בעוד שאצל תלמיד אחר, דווקא הצרת השפתיים תדחוף לכיוון של שימוש בגרון, ולחץ המשבש את ההפקה הקולית. לכן השאלה שיש לשאול את עצמנו איננה "איזו פתיחה היא הנכונה?" אלא : איזו תנוחה של הפה עוזרת לנו להגיע לפוזיציה הרצוייה ולאיזור המיקוד אליו אנו שואפים, ואיזו מידה של פתיחה מרחיקה אותנו מ"נפילה אל הגרון".

המנעד

כל אדם אשר לומד פיתוח קול ומחפש דרך להשיג טכניקה קולית, שואף להגמיש ולהרחיב את המנעד הקולי שלו, ולגרום לכל צלילי המנעד שלו להישמע יציבים ובעלי איכות וגוון קבועים. ואכן, אחד ממבחני התוצאה החשובים של לימוד פיתוח קול הוא ייצוב המנעד, והגמשתו כלפי מעלה וכלפי מטה.

אולם, לכל סוג קול יש כמובן מנעד מסויים שגבולותיו מעלה ומטה פחות או יותר ידועים. בד"כ לזמר מקצועי יהיה מנעד של כשתי אוקטבות, ולעתים אף מעט יותר מכך. קיימים גם זמרים או אפילו אנשים שאינם מקצועיים, שיש להם באופן טבעי מנעד קולי פנומנאלי או רחב במיוחד, המאפשר להם לעתים לבצע רפרטואר של מס' סוגי קולות שונים. לדוגמא - בריטון שיש לו מנעד המגיע גם לאוקטבות גבוהות של טנור,ויכול לשיר אריה מסויימת של טנור. אבל - מובן שגם זמרים בעלי מנעד פנומנאלי אינם מבצעים דרך קבע רפרטואר של מס' סוגי קולות, אלא מתמקדים בתיחום הקולי אשר בו יש להם היכולת להגיע למיטב התוצאות הביצועיות, ולמצות לגמרי את המיקוד והברק הקולי. סוג הקול של זמר אינו נקבע רק ע"י היכולת לשיר צלילים בגבהים שונים, אלא נבחן גם ע"י הגוון הקולי, הנפח הקולי, וגם הנטייה הטבעית והמוסיקאלית של הזמר. חשוב לדעת שטכניקה בריאה ונכונה אמורה לאפשר לזמר לשיר את כל צלילי המנעד שלו באופן איכותי ויציב. בעיות טכניות או קשיים הבאים לביטוי באיזור מסויים במנעד הקולי, אינם באים לרמוז על "בעיה של התלמיד באיזור הזה", אלא מסמנים לנו באופן ברור - שההפקה הקולית של כל המנעד אינה נכונה, וכי יש צורך בהסדרה של טכניקה מתקנת ונכונה. לדוגמא : רבים מאוד מהתלמידים והזמרים טוענים בד"כ ש "יש להם בעיה בגובה". חשוב מאוד להבין שטענה כזאת מיסודה אינה נכונה, כיוון שהבעיות בהן נתקל תלמיד בחלק הגבוה של המנעד שלו, קיימות גם בחלקיו הנמוכים יותר, אלא שרק בגובה, הן באות לידי ביטוי בצורה חריפה יותר.

כלומר - בעיה באיזור מסויים של המנעד מצביעה על טעות בגישה הטכנית הכוללת. אם בעיה מתבטאת בגובה - הדרך לתקן אותה היא להסדיר את ההפקה הקולית בכל חלקי המנעד, מהצליל הנמוך ביותר ועד הגבוה ביותר.

כיסוי צלילי - הקופרטו

המונח "קופרטו" (באיטלקית : מכוסה) ניזכר בעיקר בהקשר של שירה אופראית, של נשים וגברים.

צליל מכוסה הוא צליל אשר בזמן שירה אינו מופק בצורה בהירה או ישרה, אלא מכוון אל עבר החיך הרך, בד"כ כאשר הזמר מקנה לפתיחת הפה צורה אליפטית מוארכת כמו בתנועה "או". לעתים נמשכות גם השפתיים העליונות כלפי מטה, כאילו עוטפות את רצף השיניים. השימוש ב"קופרטו" שכיח יותר אצל זמרים בעלי אוריינטציה של הפקה איטלקית, ובד"כ אצל קולות דרמטיים יותר, ולא ליריים או קלים.

בהקשר למינעד, נהוג לעתים לעבור להפקה של צלילי קופרטו בתחילת איזור צלילי המעבר, או כפי שנהוג לכנות ה "פסאג'יו". אבל חשוב לציין שלא תמיד יש צורך בחלוקה מסויימת או אחרת של איזורי המנעד, ולא לכל זמר מתאימה הפקה של "קופרטו". שימוש ב"קופרטו" הוא אינדיבידואלי ומצריך בדיקה של יעילותו, היינו - האם הוא עוזר או מקל על הביצוע או לא.

השימוש בדמיון

השימוש בדימויים ובדמיון מודרך הוא נרחב וחשוב בהוראת פיתוח קול וכן גם בזמן שירה עצמה.

בבואנו ללמוד או לעסוק בפיתוח קול, עלינו להיות פתוחים וקשובים לכל הבהרה או הסבר, או הכוונה, המתבצעים בעזרת שימוש בדמיון. הדוגמאות לכך רבות. אם נרצה לדמיין למשל צליל דק וממוקד ש"דוקר כמו מחט" איזור מסויים בפנים, או אם נחוש ונראה בעיני רוחנו קשת רחבה וגדולה בזמן שירה של פראזה - ברוב המקרים יתקבל אפקט מיידי ומתאים לכוונתנו המקורית, ויעזור לנו במהלך השירה. יש לזכור אם כן להשתמש במונחים של הנחייה מופשטת ובדמיון מודרך בזמן עצה או הוראה, וגם בזמן עבודה עצמית - לא לבחול בתכנון או הכנה שיש בהם דמיון.